החלטה בתיק רע"פ 7917/04

1.        בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.6.2004 בע"פ 70665/04, אשר קיבל בחלקו את ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, והורה על הרשעתו של המבקש.

ההליך בבית משפט השלום

2.        ב- 1.12.2003 הרשיע בית משפט השלום (כב' השופטת אמסטרדם) את המבקש ואת שתי החברות שבבעלותו, על פי הודאתם, באי-הגשת 46 דו"חות תקופתיים במועד למע"מ (בשנים 1998-2003), לפי סעיף 117(א)(6) וסעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן - החוק).

           עם זאת, בהחלטתו מיום 23.3.2004 קבע בית משפט השלום כי הוא מבטל את הרשעת המבקש. בפסק דינו, אשר ניתן באותו יום, הסביר בית המשפט כי ביטל את הרשעת המבקש לאור תסקיר מבחן שקיבל ומכוח סמכותו לפי ס' 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית המשפט נימק את ביטול ההרשעה במספר נימוקים, שהעיקריים בהם הם אלו: ראשית, המבקש הסדיר את תשלום חוב המס עד מתן גזר הדין; שנית, בית המשפט הסיק, על בסיס טבלת השוואה שהוגשה מטעם רואה החשבון של המבקש, אותה קיבל כממצא עובדתי מהימן, כי סכומי הפיגורים בתשלום המע"מ הם "בזיקה ישירה" לסכומי פיגורים של משרדי הממשלה, שהיו אמורים להיות משולמים לחברות המבקש, ועל כן קשיי הנזילות של המבקש מקורם בהפרת התחייבויות מצד המדינה. בית המשפט ביטל, כאמור, את הרשעת המבקש ואימץ במסגרת "מבחן ללא הרשעה" את המלצת התסקיר תוך שהוא גוזר על המבקש 100 שעות שירות לציבור וקנס בסך 7,500 ש"ח.

ההליך בבית המשפט המחוזי

3.        המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי על ביטול הרשעת המבקש ודרשה עונש מאסר על תנאי וקנס.

4.        בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. דעת הרוב (כב' ס' הנשיא ברלינר והשופט המר) קבעה, כי הנימוקים שהביאו את בית משפט השלום להסתפק במבחן ללא הרשעה אינם מהווים סיבה להימנע מהרשעת המבקש, וכי הטבלה שהוגשה, אשר אומצה בבית משפט השלום כממצא עובדתי מהימן, "אינה מספקת את מכלול הנתונים" כדי להגיע למסקנה אליה הגיע בית משפט השלום. לכן, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה בחלקו והרשיע את המבקש. עם זאת, לאור שיקולים מקלים ובראשם הבעת מורת רוח מהתנהגות המדינה, שלא עמדה בהתחייבויותיה כלפי המבקש, קבע בית המשפט כי לא יוטל עונש מאסר על תנאי אלא קנס בלבד בסך 7,500 ש"ח. בכך, למעשה, בית המשפט המחוזי הותיר על כנו את העונש שגזר בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי העיר, כי קביעת בית משפט השלום לפיה ניתן להשית על המבקש קנס מבלי שהדבר מלווה בהרשעה היא טעות משפטית, ומשהושבה ההרשעה על כנה -  יש מקום לקנס שהוטל.

5.        דעת המיעוט (כב' השופטת שיצר) קבעה כי אין בקביעות בית משפט השלום שגיאה כה מהותית המצדיקה התערבות, ודחתה את ערעור המדינה.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

6.        המבקש פנה לבית משפט זה בבקשה לרשות ערעור על הרשעתו בבית המשפט המחוזי. בקשתו היא כי נאמץ את דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, וכי נשיב על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום.

7.        המבקש תוקף את המסקנות המשפטיות של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי אחת לאחת, וטוען כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום. הוא חוזר על טענתו המרכזית, כפי שהתקבלה בבית משפט השלום, לפיההמדינה כמזמינת עבודה איחרה בתשלומיה תמורת העבודה שסיפק לה ושמכוחה נוצרה החבות במע"מ. בכך הביאה המדינה לכניסתו לקשיי נזילות כלכליים ולאי-יכולתו לדווח ולשלם את תשלומי המע"מ במועד. לטענתו, מקום שקשיים כלכליים של משלם מס נגרמים על ידי המדינה צריך הדבר להוות שיקול מכריע לקולא בהעמדתו של אדם לדין על מחדלים בתשלום מס למדינה.

8.        המדינה מצידה טוענת, כי הבקשה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. לגישתה טענת המבקש לפיה המדינה גרמה לקשייו הכלכליים אינה יכולה לעמוד, כיוון שמרבית העסקאות בתקופה הרלוונטית, בשיעור של 60%, בוצעו עם גופים פרטיים. המדינה הוסיפה, כי החוק חל על עסקאות שמבצעים עוסקים עם כל הגורמים הפעילים במשק, מהמגזר הפרטי ומהמגזר הציבורי כאחד. המדינה ביקשה להדגיש, כי מילוי חובת דיווח המס המוטלת על האזרח (במישור המשפט הציבורי) אינו מותנה בקיומה של יתרת זכות או יתרת חובה בין האזרח לבין המדינה (במישור המשפט הפרטי).

דיון

9.        בפתח הדיון חשוב להבהיר, כי שתי הערכאות הקודמות היו תמימות דעים בכך שמדובר ב"התנהגות לא ראויה בלשון המעטה של המדינה אשר לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי המשיב, לאורך זמן, בשיטתיות" (כניסוח דעת הרוב בבית המשפט המחוזי). המחלוקתנסובה רק על המשקל שיש לתת לעובדה זו.

10.     שאלה זו, השנויה במחלוקת בין הערכאות הקודמות, איננה מצדיקה מתן רשות ערעור. אין די בקיומה של דעת מיעוט כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 25/02 אובפוסל נ' מ"י (לא פורסם)). הלכה היא כי רשות ערעור בערכאה שלישית תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123). בענייננו לא מדובר בשאלה מסוג זה. רק באחרונה נדחתה בהקשר דומה בקשת רשות ערעור (רע"פ 3757/04  זידאן נ' מ"י (לא פורסם)). אף שם טען הנישום כי הסתבך בבעיות כלכליות מאחר שהמדינה, כמזמינת עבודה אצלו, לא שילמה לו את תמורת העבודה בזמן ובכך הביאה להידרדרותו הכלכלית ולאי-יכולתו לעמוד בנטל המס. השופטת א' פרוקצ'יה קבעה, כי טענה זו איננה מקימה עילה למתן רשות ערעור:

"[המבקש] מדגיש את הטענה לפיה הסתבך בבעיות כלכליות מאחר שהמדינה כמזמינת עבודה אצלו לא שלמה לו את תמורת העבודה בזמן ובכך הביאה להדרדרותו ולאי-יכולתו לעמוד בנטל המס. לטענתו, מקום שקשיים כלכליים של משלם מס נגרמים על ידי המדינה ומוסדותיה צריך הדבר להוות שיקול מכריע לקולא בהעמדתו של אדם לדין על מחדלים בתשלום מס...

בבקשה שבפנינו אין יסוד חריג או מיוחד המצדיק בחינתו של גזר הדין בגלגול שלישי על ידי בית משפט זה...

למותר לחזור ולהדגיש את חומרתן של העבירות הכלכליות מסוג אלה שנעברו על ידי המבקש, ואת הצורך להעביר מסר ענישה מרתיע לגביהן נוכח תוצאותיהן ההרסניות למשק, לכלכלה, לחברה, ולערך השוויון בעמידה בנטל המס שהוא אבן יסוד במערכת אכיפת חוק תקינה."

11.      החוק קובע כי על כל חייב במס להגיש את דו"חותיו התקופתיים במועד, ואם יש לו עילה מוצדקת לדחיית המועד, רשאי הוא לפנות לרשויות המס בבקשה לדחיית מועד להגשת דו"ח תקופתי. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בפני המבקש היו פתוחות גם דרכים חוקיות להתמודד עם מצבו: לפי הוראת סעיף 67(ג) לחוק, רשאי המנהל "לפטור זמנית חייב במס מהגשת דו"ח לתקופה ובתנאים שיקבע"; לפי סעיף 73 לחוק רשאי המנהל "לדחות את מועדי הגשתם של דוח"ות, דרך כלל או במיוחד או לסוגים, ובלבד שדחיה לחייב במס פלוני תיעשה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו"; ולפי סעיף 76 (א) לחוק, אם לא הוגש דו"ח תקופתי תוצא "קביעת מס" בהתחשב בהיקף פעילותו של העוסק, או לפי המשוער. המסקנה המתבקשת ממקבץ הוראות אלה היא, כי נישום אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהתלות את קיום חובת הדיווח המוטלת עליו בחוב כלפיו של מי מלקוחותיו. על הנישום להראות כי נמנע ממנו להגיש את הדו"ח במועד ואין בדעתו להתחמק מתשלום מס שאין ביכולתו לשלם במועד. במקרה שכזה, חייב הנישום להגיש למנהל, עוד לפני המועד הקבוע להגשת הדו"ח, בקשה מתאימה לדחות את מועד הגשת הדו"ח. בענייננו לא הוגשה בקשה כזו ובמשך יותר מארבע שנים המשיך המבקש באי-הגשת דו"חות במועד, בהתעלמו מהדרך החוקית להתמודדות עם מצבו.